פסק-דין בתיק עפ"ג 5011-09

1.  ערעור על גזר דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים (כב' השופטת תמר     בר-אשר צבן) מיום 14.10.09 בת"פ 2206/05.

2.  ההליכים בבית המשפט קמא:

א.  המערערים הורשעו, על פי הודאתם, בביצוע בניה ללא היתר, שימוש ללא היתר, משיב 1 הורשע גם באי קיום צו הפסקה מינהלי ומשיב 2 הורשע גם באי קיום צו הפסקה שיפוטי ובאי קיום צו זמני למניעת פעולות.

מדובר בבניית בניין מגורים בן 4 קומות, מצופה אבן, הכולל מספר יחידות דיור, בשטח כולל של כ- 1,400 מ"ר, בשכונת א-טור בירושלים, ללא היתר, בתקופה שמדצמבר 2003 עד 2005. הבניה נמשכה גם לאחר שהוצאו צוי הפסקה מינהליים ושיפוטיים.

ב.  במסגרת הראיות שהובאו לעניין העונש בבית המשפט קמא, לצורך קביעת גובה הקנס, הגישה המערערת חוות דעת שמאי לגבי שווי המבנה.

בסופו של דבר הגיעו הצדדים להסכמה דיונית לפיה השמאי לא ייחקר בבית המשפט, והוסכם כי עלות הבניה תוערך ב-1,000 ש"ח למ"ר.

בהתאם לחוות הדעת היו בבניין, במועד עריכת חוות הדעת, 10 דירות.

ג.  בגזר דינו קבע בית המשפט כי מדובר בעבירת בנייה בהיקף נרחב, אך לא הוכח כי מדובר בבנייה למטרה מסחרית, להבדיל מבנייה למגורים. עוד התייחס בית המשפט לכך שהמערערים עברו גם עבירות של הפרת צווים להפסקת עבודות הבנייה. בהתאם לכך, בית המשפט חישב את הקנס לפי מפתח של 600 ש"ח למ"ר וחילק את הקנס באופן שווה בין שני המשיבים. בית המשפט גזר על כל אחד מהמשיבים קנס כספי בסך 420,000 ש"ח לתשלום ב-60 תשלומים חודשיים, מאסר על תנאי של 6 חודשים וצו להריסת המבנה.

3.  ערעור המדינה מכוון כנגד גובה הקנס ומספר התשלומים שנקבעו לתשלום הקנס.

4.  טענות המערערת:

 (א) המערערת טוענת כי שגה בית המשפט קמא כאשר הטיל על כל אחד מהמשיבים קנס של 420,000 ש"ח בלבד.

לדברי המערערת, בהתאם לכללים שהותוו בפסיקה, יש להטיל על המשיבים קנס משמעותי הרבה יותר וזאת מהסיבות הבאות: 1. המשיבים הודו בבניית מבנה בן 4 קומות ובו לפחות 10 דירות בשטח כולל של 1,400 מ"ר; 2. הבניה הבלתי חוקית בוצעה תוך הפרת צווים שונים; 3. הקמת מבנה בן 4 קומות ובו 10 דירות איננה יכול להיחשב כבניה לצורך מגורים אלא כבניה עסקית, מה גם שהמשיב 2 אינו מתגורר בבניין; 4. המשיבים חזרו בהם מכפירתם רק לאחר ניהול פרשת התביעה.

כן טענה המערערת שאכיפה יעילה במקרים כגון דא תחזק את ההרתעה מפני מעשים דומים בעתיד.

(ב) נטען כי שגה בית המשפט קמא כאשר קבע שלא הובאו בפניו ראיות אודות מטרתה המסחרית של הבניה. לדברי המערערת, מעדותו של מפקח הבניה ומחוות הדעת של השמאי עולה כי לא מדובר בבניה פרטית, ובמיוחד כאשר המשיב 2 אינו מתגורר בבניין.

(ג) שגה בית המשפט קמא כאשר קיבל את טענת המשיבים לפיה מדובר בבניה פרטית למגורים, כאשר לא הובאה כל ראיה לכך. זאת כאשר המערערת הביאה ראיות מספיקות לכך שהבנין נבנה לצורך מטרה מסחרית.

(ד) שגה בית המשפט קמא כאשר לא התייחס בגזר דינו לסעיף 219 לחוק העונשין, ולא פירט את שיקוליו כאשר קבע לכל אחד מהמשיבים קנס בגובה של 15% בלבד מגובהו של הקנס המירבי בהתאם לחוות הדעת.

(ה) שגה בית המשפט קמא כאשר קבע שהמערערת טענה לקיומן של ארבע דירות בבנין, זאת כאשר המערערת טענה לקיומן של 10 דירות לפחות.

(ו) שגה בית המשפט קמא כאשר סבר שאין לייחס לכל אחד מהמשיבים אחריות לבניית הבנין, זאת כאשר כל אחד מהמשיבים הודה בעובדות כתב האישום לפיהן כל אחד מהם אחראי להקמת הבנין בשלמותו.

(ז)  שגה בית המשפט קמא כאשר קבע כי כל אחד מהמשיבים ישלם את הקנס ב-60 תשלומים חודשיים.